[מקור: דה מרקר]
קחו כל נושא שעולה על דעתכם – ותגלו ש"השיח הציבורי" בו מתנהל בין 200-300 איש

10:21// 27.08.2012 // מאת: נתן ליפסון

ב-5 באוגוסט החליט משרד החינוך לפטר את הממונה את הממונה על לימודי האזרחות, אדר כהן, מכיוון, הסבירה מנכ"לית משרד החינוך דלית שטאובר, ש"לא עמד בתקופת הניסיון".

המקרה הזה הוא דוגמה חריגה לכך ששיח ציבורי גורם לשינוי החלטה של גוף ממשלתי. חריגה – מכיוון שהנורמה שונה לחלוטין. בין 2000 ל-2010 הביטוי "שיח ציבורי" הופיע 70 פעמים בשנה בממוצע בכל מדוריו ומוספיו של "הארץ" וב-2011 זינק המספר פי שלושה, ל-219. את השימוש במונח הזניקה תנועת המחאה, אלא שלמרות הזינוק המרשים – "השיח הציבורי" בישראל הוא עדיין בלוף.

מה שמכונה "שיח ציבורי" מתקיים בארץ בקרב קבוצה קטנה ובלתי מייצגת. קחו כל נושא שעולה על דעתכם – חינוך, תחבורה, רווחה, הגבלים עסקיים, סביבה, השווקים הפיננסיים – ותגלו ש"השיח הציבורי" סביבו אינו ציבורי. כלומר אולי "שיח" יש, אבל "ציבור" – אין.

מספר המשתתפים בשיח סביב כל נושא אינו עולה על 200 עד 300 איש – פקידי הממשלה הרלבנטיים, חברי הכנסת שמעניינים בו את עצמם, כמה בכירי אקדמיה, כמה ראשי עמותות ומכונים, כמה עיתונאים וכמובן כמה לוביסטים שמייצגים בעלי עניין עמוסי אינטרסים ועתירי משאבים שמאפשרים לשכור את הלוביסטים.

יתרה מזאת, משתתפי השיח הם כמעט תמיד אותם משתתפים: אותם פקידי ממשלה, אותם חברי כנסת, אותם אנשי אקדמיה, אותם ראשי עמותות ומכונים, אותם עיתונאים ואותם בעלי עניין ולוביסטים. התחלופה בקבוצת המשוחחים הזו קטנה מאד, המינויים הם כמעט לכל החיים. גם מי שעומדים בראש הוועדות הציבוריות שממנה הממשלה וגופים ממלכתיים אחרים, נוטים להיות אותם האנשים. אם לא בשמות – אז בתפקידים. את הציבור הכללי משתפים, אם בכלל, רק כשתוצאות השיח הפרטי של קבוצות המשוחחים הקבועה הופכות להחלטות, כלומר אחרי שהתהליך הושלם.

שלושה תנאים הכרחיים

שיח ציבורי אמיתי הוא תנאי הכרחי לקיומה של חברה חופשית ומתפקדת, ורק הוא מעניק לגיטימיות לגופים השלטוניים. כדי ששיח ייחשב לציבורי, עליו לעמוד בכמה תנאים. הראשון הוא שיתקיים לעין הציבור – כל הציבור. כיום, דיונים רבים לא עומדים במבחן הזה. דיונים רבים בסקטור הציבורי – בממשלה וברשויות המקומיות – אינם גלויים, מה שמקל מאוד על בעלי עניין וכוח לפעול מאחורי הקלעים כדי לכוון את תוצאותיהם להחלטות הרצויות להם.

תנאי שני לשיח ציבורי הוא שלכל הציבור תהיה אפשרות מעשית ונוחה להשתתף בו. דרישה כזו יכולה לעמוד במבחן המעשי באמצעות האינטרנט. רק האינטרנט מספק הזדמנות לפתוח דיונים לציבור – לא רק לצורך הבעת דעה, כי אם גם לחשיפת כל העמדות של כל הצדדים, ואפילו בזמן אמיתי.

מבין כל הוועדות הציבוריות שפעלו, ועדת טרכטנברג היתה זו שעשתה את המאמצים הרציניים ביותר לפתוח את הדיון לציבור באינטרנט, והמאמץ הזה בוודאי תרם למעמדה הציבורי ולאמון שניתן בחבריה.
תנאי שלישי הוא שכל עמדה תקבל את משקלה הראוי. לשם כך, השיח הציבורי צריך להיות פתוח. ככל השיח סגור, כך גדלה האפשרות של בעלי אינטרסים להשפיע עליו. דיון גלוי ופתוח מאפשר גם למי שאינם מאוגדים למצוא אלה את אלה, להתאחד ולדבר בקול אחד וברור, ולהשפיע.

הזכות להשתתף

כדי ששיח ציבורי יתקיים, אין צורך שכל הציבור יממש את הזכות להשתתף בו. אבל כל הציבור חייב לדעת שיש לו האפשרות להשתתף, והשלטונות צריכים לחנך את הציבור להשתמש באפשרות הזו.

טרום עידן האינטרנט קשה היה לקיים שיח ציבורי ולכן הוא התנהל בעיקר באמצעות שליחים. זה טוב יותר מדיקטטורה, אבל עדיין מספק הזדמנויות רבות לשחיתות, עיוות וניצול – במיוחד כשהשליחים מרגישים מאוד בנוח אלה עם אלה ושומרים זה על מעמדו וגבו של זה. כך נוצרת אוליגרכיה. וכשהיא עוברת את הגבול – אנשים יוצאים לרחובות.
כוחו המהפכני של האינטרנט טמון בכך שהוא יכול לתת קול למי שלא היו יכולים להישמע בלעדיו, בכך שהוא מחבר את הלא-מחוברים ובכך שהוא מספק הזדמנות טובה להביע מורת רוח ולהצביע על כיוונים אלטרנטיביים. וככל שהזמן עובר, הציבור משכלל יותר ויותר את השימוש בכלי הזה.

יש רק שתי אפשרויות לסלול את הדרך של הציבור חזרה אל השיח הציבורי. הראשונה היא שהממשלה והרשויות המקומיות יבינו את עוצמת השינוי וייפתחו כלים כדי לקלוט אותו. פרויקט ממשל זמין צעד בכיוון הזה – הוא שיפר את הנגישות למידע ולביצוע פעולות. אבל החלק שנוגע לפתיחת הדלת לציבור, לקליטה מסודרת של עמדות הציבור ולהכללתן בתהליכי קבלת ההחלטות, עדיין מפגר.

האפשרות השנייה שבה יחזור הציבור לשיח, היא שהציבור יסלול לעצמו את הדרך. וזה יקרה הרבה יותר מהר משהממשלה, כל ממשלה, תהיה מסוגלת להבין.