בתרבות היהודית, וגם בפסיכותראפיה, נהוג להתחיל את השנה בחשבון נפש. חשבון נפש על המעשים שעשינו וחשבון נפש על המעשים שנרצה לעשות בשנה הבאה. חשבון נפש שבסופו אנו מתנקים משגיאותינו, מוצאים דרך חדשה, וחוגגים את השנה החדשה, ברוח חדשה, באנרגיות טעונות ובבניקיון כפיים.

 אני מציע לנו להתבונן על השנה האחרונה, להרהר בה, לחשוב עליה. על ההישגים שהגענו אליהם וגם על הציפיות שקיוונו להן. זהו זמן להפיק לקחים ולהתבונן קדימה אל השנה הבאה עלינו לטובה, ולעשות אותה טובה יותר, מוצלחת יותר, משפיעה יותר. שנה שבה נגשים עוד מקצת החלומות הבוערים בקרבנו.

אם נתבונן על השנתיים של המחאה, ניתן לראות כי השנה הראשונה, שהחלה בינואר 2011 והסתימה בספטמבר 2011, התאפיינה בהתעוררות עממית רחבה. מופעים של התארגנות ציבורית ספונטנית, החל משעון הקיץ, המשך במחאת הקוטג' וכלה במעגלי שיח, באוהלים ובהפגנת 450 האלף. זאת היתה שנה בה הציבור התעורר לרוח חדשה של שיתופיות, ערבות הדדית, שיח ויצירת הסכמות. אך יחד עם ההצלחה הגדולה, היו גם חריקות, אי הסכמות, ומחלוקות שהביאו להחלשות המהלך הציבור. גם מידת ההשפעה על הממשלה היתה נושא למחלוקת.

אומרים כי במידה מסויימת, הציבור הרחב התייאש, אך רבים מאתנו לא התייאשו. במהלך החורף קבוצות פעילים מרחבי הארץ נפגשו, נערכו והכינו את עצמם לקיץ 2012. עשרות רבות של ישיבות נערכו בארגונים שונים וישיבות  אלו שהיוו את הבסיס להתפתחות ארועי תחילת קיץ 2012. אלא שנראה כי איכשהו הכוונות המצוינות התקשו להתגשם. לשטח היתה דינמיקה משלו. הארועים יצאו משליטה. מריבות בין גורמים במחאה, חוסר יכולת להנחות קו אחיד, והתפתחות של הפגנות אגרסיביות הביאו להתפוררות המחאה עוד לפני שהצליחה להרים ראש. מרבית הארגונים המשיכו לתפקד, אך היה קשה להניע מהלך שיסחוף אחריו את מאות-האלפים שהצטרפו בקיץ 2011. גם הממשלה עצמה למדה לפתח מנגנוני חיסון, ולהמנע מדיאלוג משמעותי עם הציבור שסובל מירידה בהכנסותיו, התפרקות החינוך והתפוררות המערכות החברתיות התומכות של המדינה.

יתכן שבסוף השנה הזאת, ובראשית השנה הבאה, יהיו שייתיאשו מהיכולת לשנות. אני מניח שיהיו כאלו. אלא שעלינו לזכור ששינוי אמיתי במדינות דמוקרטיות לא נעשה במהפכות ארעי. שינוי אמיתי נעשה באמצעות עבודה מתמשכת, יצירת מנגנוני שלטון חליפיים, ויצירת לגיטמיות רחבה ותמיכה עממית רחבה שמהווה בסיס לשינוי נציגי הציבור בכנסת. בסופו של כל מהלך חברתי, נדרשים מספיק חברי-כנסת שיתמכו בחקיקה מקדמת שינוי. נדרשת ממשלה שתהיה מורכבת משרים שיקדמו את רצון המבקשים שינוי. בלעדי הנציגים בכנסת שממשים בפועל את השינוי, אין ולא יהיה שינוי במדינה דמוקרטית. גם אם יום אחד תהיה לנו דמוקרטיה ישירה, כפי שאני מאמין שצריכה להיות, שינוי זה יצטרך לעבור בסדרה ארוכה של הצבעות בכנסת שיקדמו את השינוי. ולכן יהיה עלינו לבנות תנועה עממית רחבה, שתקדם נציגים בכנסת ובממשלה שימלאו את רצון הציבור התומך בשינוי החברתי. יכול להיות שהתנועה העממית הזאת לא תתמקד במפלגה אחת, אלא בכלל המפלגות, ומתוך המפלגות נעשה שינוי, כפי ש"מתפקדים" מכוונים. זהו כנראה האתגר הגדול שבפניו אנו עומדים בשנים הקרובות.

דמוקרטיה ישירה

לתנועות הציוניות נדרשו למעלה מ-65 שנים להקים את המדינה. אולי עכשיו לאחר שגם אנו מנסים ליצור שינוי מהותי, נוכל להבין את המאמצים וההקרבה שהטילו הציונים הראשונים למערכה. גם הם התנסו בפיצול ובפילוג, ולעיתים באובדן דרך. היו להם שנים בהן כל תנועה ראתה נתיב שונה ללכת בו. כל ארגון פעל בצורה שונה. נדרשו לא מעט שנים, ליצור את ההתארגנויות המתאימות כדי שהחלום עליו כולם חלמו יקום. גם אנו המנסים לשנות מחדש את המציאות הישראלית, נדרש לאותו אורך רוח, ולאותה נחישות שבסופה נמצאו הפתרונות.

אני חושב שהגענו לשלב שבו הגיע הזמן להבשיל את תהליך המחאה. אם אנו רוצים ליצור שינוי עלינו להבין איך יוצרים ארגונים הסוחפים מאות-אלפים. איננו יכולים להתבסס על הידע שנוצר במאה ה-20. המאה ה-20 היתה מאה מאד שמרנית מבחינה פוליטית. אנשים אז היו פחות ביקרותיים, כיוון שלא נחשפו לביקורת אמיתית על הממשל. הממשל ידע לשמור על קשרים עם העיתונות וזאת שמרה עליו. מאז תחילת המאה ה-21 עם התפתחות הרשתות החברתיות, התפוגגה האחדות שהתקשורת יצרה. מדורת השבט התפרקה לאלפי רסיסים. רוב מה שידענו על תנועות במאה ה-20, אינו נכון לתנועות במאה ה-21. במקום מסר אחיד, יהיה עלינו ליצור הסכמות רחבות בקרב מאות אלפי בני אדם, שמסתובבים בין אלפי קבוצות נפרדות. יהיה עלינו למצוא דרך לרכז את הקהל הרחב הזה להסכמות ולפעולה ארוכת טווח. ראינו כבר, שכאשר כואב לקהל הוא יודע להתאחד לרגע, אבל אז הוא גם מתפזר. עכשיו יהיה עלינו למצוא דרכים לאחדו למשך תקופה ארוכה, כדי להניע מהלכים פוליטיים משמעותיים. לכן יהיה עלינו להבין איך עובדת הפוליטיקה של המאה ה-21. אולי יהיה עלינו אף להמציאה. הדרך להמציא אותה תהיה בהרבה ניסוי וטעיה, וניסיון ללמוד מן התהליכים שהצליחו, והפקת לקחים מאלו שלא צלחו. יהיה עלינו להבין איך עובדים דרכי הכוח הפוליטי, ואיך ניתן למצוא להן דרכי פעולה חדשות שימירו את רצון העם להחלטה חקיקתית או ביצועית אצל גורמי הממשל. עלינו להפוך את השינוי לבר-קיימא ומקצועי.

מאז קיץ 2011, כבר התחילו להיווצר ארגונים כאלו שתפקידם להמיר את רצון הציבור לכוח פוליטי. היו אלו הסדנא לידע ציבורי, עם פרוייקטים כמו "מפלגה פתוחה" שאמורים ליצור פלטפורמה לדמוקרטיה ישירה במפלגות (תת-מודל של דמוקרטיה ישירה שנקרא דמוקרטית-דינמית). שיתוף פעולה בין "אג'נדות" כלי שעוקב אחר החקיקה של חברי הכנסת לאורך הקדנציה, לבין "מתפקדים" שמסייעים לאנשים להתפקד ולבחור בפריימריס את הח"כים המצטיינים של כל אג'נדה. הקישור בין "אג'נדות" למתפקדים, הוא אחד מיוצרי השינוי הפוטנציאליים הגדולים ביותר כרגע. המשמר החברתי, גם הוא גורם שינוי משמעותי. ארגונים כמו "עורו" שנועדו להוות את הלובי של העם. כלומר, בהתאם להצבעת הציבור, ובחירת הציבור, תנועת "עורו" תסייע לארגונים לייצר לובי בממשלה ובכנסת.

 אך אין לנו להסתפק בארגונים. עלינו גם לייצר תרבות דמוקרטית שתאפשר לעם בעצמו ליצור ולהשפיע, שתחבר אותו לרעיון של יצירת חברה טובה יותר. עלינו לפתח תרבות ארגונית דמוקרטית אמיתית. בלא מעט אירגונים שבהם השתתפתי או צפיתי, רוח הדמוקרטיה לא שלטה. אדם אחד או קבוצה קטנה, היא שניהלה את המופע. הדבר יצר מצבים בהם רעיונות טובים מהציבור לא הגיעו לכדי השפעה. פעילים מרגישים מתוסכלים מחוסר יכולת להשפיע. והארגונים הולכים ומאבדים מכוחם. לכן השנה יהיה עלינו לפתח דרכים ליצור דמוקרטיה משמעותית יותר בארגונים מכונני השינוי.

יש לנו אפשרות ליצור את התרבות הזאת. במהלך השנה השתתפתי עם עוד חוקרים ומדריכי קבוצת בקבוצת למידה בתחום תהליכי הדיון. להערכתי ניתן לייצר תרבות דמוקרטית דינמית בארגוניי השינוי. זה עניין של ניסוי וטעיה, אך בעיקר למידה מממקומות שבהם הצלחנו, וכן הבנה של תהליכי הדיון בארגונים, היוצרים את התרבות הדמוקרטית. אבל בסופו של דבר זה תלוי ברצון כן של כולנו להקים ארגונים בעלי רוח דמוקרטית.

שינוי אמיתי לא קורה ביום אחד, גם לא בשנה. אם נמשיך  ונפעל, נמשיך ונחתור אל השינוי, נמצא את הדרכים לכונן שינוי בר-קיימא, ארוך טווח. לשם כך יש להתחיל להתמקצע, ולהפוך את השינוי החברתי למשהו רציני, שאפשר ללמוד ממנו ואפשר לפתח בו דרכים חדשות.

שתהיה לנו שנת למידה, שנת צמיחה ושנת שינוי לטובה. לנו, לכל בית ישראל ולכל תושבי ישראל